אני מצטער. באמת. יותר מדי זמן בטוויטר. סליחה.

מודי היקר, הרוב הישראלי בעד חלוקת הארץ לא מנע את התעצמותו הבלתי פוסקת של מפעל ההתנחלויות מאז 1967, כולל בתקופת אוסלו, בה נשברו שיאים. הבעיה הבסיסית אצל וילף היא שהיא חושבת שהעובדה הזאת, הנטועה במציאות אמפירית בניגוד לווייב שלך על החברה הישראלית, לא משפיעה על ההתנהלות הפלסטינית.

גם נאצים היו בני אדם. בני אדם עושים דברים לא אנושיים הרבה פעמים ומפלצות אדם מסוגלות לעיתים לחוש. אי אפשר לבנות על זה תזה לשלום.

אני חושש שזה נחמד לי, אבל יוצר נזק

קראתי את הפרק שהשניים פרסמו בניו יורקר ומצאתי אותו ממש גרוע, גם אם מאוזן. הם ניאו אימפריאליים: שני אמריקאים שאומרים שהישראלים והפלסטינים לעולם לא ישתנו, שפתרון שתי המדינות שעדיין יש בו את התמיכה הכי רחבה בשני העמים מת (כמה מקורי) ואפילו רמיזה על כך שהמודל של האימפריה העותמאנית יתאים לנו יותר.

כלומר מבדר?

זה חזק

אני מסכים - אבל האם כל ויכוח בין שתי עמדות או יותר הוא "ריב"? כלומר, האם יש טעם בכלל לנסות לשכנע מישהו על פני יותר משתי תגובות? (אני לא בטוח שכן).

חחח

יש לי קטע של דחיינות כל פעם שמתפרסם משהו שאני חייב לקרוא (ואני באמת חייב לקרוא). אני אתחיל עם המאמר שהם כתבו בניו יורקר (?) ואחזור אליך.

אוי לא...