לא מרגישה שיש לי מה לחגוג את החג הזה. ולא בא לי לחגוג אותו. וזו בכלל לא תחילת שנה חדשה שלי, לא יותר מכל יום אחר שאפשר לספור ממנו שנה. ולא בא לי לחגוג רק כי אחרים חוגגים. אז הברזתי מארוחה משפחתית. כל כך מיותר. ואני אראה את אחותי וכולם מחר 😳

הלוואי והיה אפשר לא לסבך את הכל בחיים האלה ופשוט רק לרצות שתהיה לנו קורת גג ואוכל וגם אהבה וחברה, ואם יש אז סבבה. כמו כלב למשל, שצריך אוכל ובית וקצת אהבה וטיול מידי פעם ומרוצה כשנותנים לו איזה חטיף. ויש לי את כל זה.
אולי הבעיה היא בציפיות שלנו מאחרים - למשל ציפיות מהילדים שלנו ומההורים שלנו -

אזרתי כוחות ואומץ והלכנו לים. היינו בצל ואז קצת לא, ואז קצת בעמוקים אבל היו דגים מעצבנים שבאים לכפות הרגליים ואז היינו ברדודים וזהו. הפסקת ארטיק והביתה. היה בסדר רק מתיש. חשבתי שיהיה יותר קשה אז זה טוב. אולי נלך שוב בשבוע הבא כתעסוקה בחופש 😳

גועל נפש של מזג אויר. יצאתי ב 630 בבוקר לכיוון המשרד והיה כבר חם ומגעיל.
זו ממש הצצה אל העתיד, אה? ככה יהיה פה כל הקיץ - עוד.. 10 שנים? 20 שנה? ויהיה קיץ ארוך. מסכנים הילדים שלנו. יהיו במיזוג כמה חודשים רצוף.
אולי צריך לקנות בית בקנדה. או פינלנד. אגגגג

איזה חום.. מגעיל. שונאת את הקיץ. הלכתי בבוקר לקנות עוגה וכאלה לארוחת ערב ולאסוף ילדה שישנה אצל חברה.. אחרי שעתיים הלכתי לקחת אותה לחברה אחרת. תש כוחי.
ראיתי אישה בת איזה 40 הולכת לה ברחוב בכיף עם טישרט בלי חזיה וזה כ"כ נדיר ואני בחיים לא הייתי מסוגלת 😔 כל הכבוד לה.

אין לי כוח לעבודה הזו ואין לי גם חשק וגם לא סבלנות. לפחות תכף נגמר יום העבודה ושרדתי גם אותו.

הקטנה רוצה לחזור הביתה לבד מהקייטנה כמו חברותיה וזה בסדר כי יש לה טלפון אבל מה עם האזעקות. אוף.
בסוף הסכמתי רק שקיבלה הרצאה מה לעשות במקרה של אזעקה, כולל להתקשר אליי ולהיכנס למקלט באחד הבניינים בדרך אבל רק אם יש שם משפחה. אחרת לחכות בכניסה או בלובי. כי ילדה לבד במקלט עם איזה גבר - מלחיץ אותי 😳

יום דיכאוני במיוחד אבל הכנתי להם פה ארוחת ערב. כלומר הכנתי סלט וחיממתי מהפריזר פפיוני פרמזן 😳 אכלו. לי אין יותר מידי תאבון.
אז דיכאון באישי וזה אבל זה שהמדינה במצב נורא זה בטח לא עוזר.
והחטופים 😔
וההכרזה על הכיבוש 😔
והיועמ"שית. והמכתב המזעזע של קרעי.
דיכאון.

יולי 2025. פתחתי את היוזר הזה כדי לקטר וכאלה. תחת שמיים כחולים.